כל הדרכים לשמור על בטיחות אש

בערה היא למעשה התרכבות של חומר עם חמצן היוצרת תהליך של חמצון שבמהלכו משתחררת אנרגיה. לעיתים עשויה התרכבות זו לגרום לעלייה של עשרות ואף אלפי מעלות חום וליצור אש גדולה או פיצוץ. כך למשל במקרים שבהם נשרפות מתכות קלות, כגון מגנזיום, ליתיום או אשלגן. שרפה עשויה לפרוץ אך ורק כאשר ישנו שילוב של שלושה גורמים – חומר דליק, חמצן וחום. שלושת הגורמים הללו מכונים "משולש האש". מטרתן של כל שיטות הכיבוי היא נטרול של לפחות אחת מצלעות המשולש.

השרפות נחלקות לכמה סוגים, בהתאם למבנה החומר הדליק:

• שרפת מוצקים – שרפה של נייר, עץ, פחם, טקסטיל, גומי ועוד. שרפה זו מכונה "שרפה רגילה".
• שרפת נוזלים דליקים – שרפה של נוזלים כגון בנזין, נפט, סולר, אלכוהול, גריז, זפת ועוד. נוזלים אלו מתלקחים במהירות רבה יותר ממוצקים.
• שרפת חשמל – התלקחות של מתקני חשמל, מנועים חשמליים, ממסרים או לוחות חשמל.
• שרפת גז – שרפה של גזים דליקים, כגון מימן, פרופן, אצטילן ועוד. שרפה מסוג זה עלולה לגרום להתפוצצות.

כיבוי האש נעשה בהתאם לסוג השרפה:

כיבוי שרפת מוצקים הוא הקל ביותר ונעשה על ידי מניעת אספקת החומר הדליק, מניעת חמצן והרחקת מקור החום. שרפה זו תכובה לרוב בשיטת הקירור, באמצעות התזת מים.

כיבוי שרפת נוזלים דליקים נעשה בשיטת ההשנקה – בידוד חומר הבערה מהחמצן שבאוויר באמצעות כיסוי שטח השרפה בחומר כיבוי (בדרך כלל  קצף כיבוי בריכוז של 3%-6%). בשרפת נוזלים דליקים אין להשתמש במים לצורך כיבוי האש. זאת מכיוון שמשקלם הסגולי של המים גדול ממשקלם של מרבית הנוזלים הדליקים, ועל כן המים עלולים לשקוע במיכל ולדחוק את הנוזל הבוער אל מחוץ למיכל.

כיבוי שרפת חשמל נעשה גם הוא בשיטת ההשנקה, באמצעות חומרי כיבוי מתאימים: אבקה (בשרפות המתרחשות בשטח פתוח) וגזים אינרטיים (בשרפות המתרחשות במקומות סגורים).

כיבוי שרפת גז נעשה אף הוא על ידי השנקה, באמצעות מטפי כיבוי מתאימים. במקרים מסוימים אפשר להשתמש בהזרמת מים לשם התזה על מקור הלהבה או על גוף המיכל, לצורך קירורו.